החלטה בתיק רע"פ 7495/12 - א'

א.       בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (הנשיאה ברלינר, השופט קרא והשופטת סוקולוב) מיום 5.9.12 בתיק עפ"ג 19792-04-12, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופט שגיא), הכרעת הדין מיום 16.1.11 וגזר הדין מיום 6.3.12 בתיק ת"פ 10524-08 ות"פ 1275/09. בית משפט השלום הרשיע את המבקשת בעבירות של גניבה ונסיון גניבה והשית עליה את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל, הפעלת מאסר מותנה בן 8 חודשים (אשר ירוצו בחפיפה), מאסר על תנאי והפעלת התחייבות בסך 5,000 ש"ח. הבקשה הנוכחית עוסקת בסוגית הפעלת המאסר על תנאי במסגרת ההליך הנוכחי.

רקע והליכים קודמים

ב.       נביא בתמצית את העובדות הצריכות לענייננו. המבקשת הורשעה לפי הודיתה במסגרת הסדר טיעון בשני כתבי האישום ת"פ 10524/08 (להלן כתב האישום הראשוןות"פ 1275/09 (להלן כתב האישום השני) המייחסים לה עבירות של גניבה ונסיון גניבה. לפי עובדות כתבי האישום, המבקשת גנבה שני בשמים מחנות תמרוקים בשווי 1308 ש"ח (ביום 10.7.07), וניסתה לגנוב עגלה עמוסת פריטים מחנות כלבו. להשלמת התמונה נציין, כי המבקשת נשלחה לתסקירי שירות המבחן (ארבעה במספר), אשר מהם עלתה תמונה עגומה של נסיבות חייה; אך עלה גם, כי למבקשת עבר פלילי מכביד בגין עבירות רכוש וסמים, והיא אף ריצתה מאסר בפועל למשך 10 חודשים.

ג.       בית משפט השלום השית על המבקשת את העונשים המצוינים מעלה והטעים, כי אין מדובר בעבירות ברף העליון של עבירות הרכוש, אך עם זאת, בצירוף עברה המכביד של המבקשת יש צורך בענישה מוחשית ומרתיעה. עוד הוטעם, כי העבירות במסגרת האישום הנוכחי נעברו בסמיכות למועד מתן גזר הדין המשלים בהליך פלילי קודם בבית משפט השלום בכפר סבא (ת"פ 2166/06) - שבמסגרתו נשלחה המבקשת לריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות, והושת עליה המאסר על תנאי נשוא בקשה זו - כך שברי כי העונשים שהוטלו עליה עד כה לא הצליחו להסיטה מן הדרך הרעה. בית המשפט לקח בחשבון לקולה את הודיתה בשני כתבי האישום, החיסכון בזמן השיפוטי, נסיבותיה האישיות וחלוף הזמן מאז השלמת העבירות. המחלוקת בין הצדדים נוגעת בהפעלת המאסר על תנאי שהוטל על המבקשת (במסגרת ת"פ 2166/06) ולפיכך יתמקד הדיון בסוגיה זו.

תחולת המאסר המותנה

ד.       ביום 13.2.07 הורשעה המבקשת בשש עבירות גניבה, ובאותו יום נגזר דינה במסגרת כתב האישום בת"פ 2166/06. בית משפט השלום בכפר סבא קבע, כי:

"אני גוזר על הנאשמת [המבקשת - א"ר] 12 חודשי מאסר, מהם תרצה הנאשמת 4 חודשים בפועל, ואילו 8 חודשים מאסר יהיה על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי הוא שבמשך 3 שנים לא תעבור עבירה של גניבה..." (ההדגשה הוספה - א"ר).

עוד במסגרת גזר הדין (מיום 13.2.07) הוחלט, כי:

"אני דוחה את ביצוע המאסר לריצוי בפועל עד לדיון שיקוים ביום 25.3.07... לשם קבלת חוות דעת הממונה על עבודת השירות..." (ההדגשה הוספה - א"ר).

הדיון האמור התקיים למעשה רק ביום 8.7.07 (גזר הדין המשלים), ובמסגרתו הורה בית משפט השלום בכפר סבא, כי המבקשת תרצה את עונש המאסר בפועל שהוטל עליה (ועוכב כאמור) בדרך של עבודות שירות, החל מיום 14.8.07; ההחלטה מ-13.2.07 התייחסה אך ורק לרכיב זה של המאסר, ולא כללה כל התייחסות לשאר רכיבי העונש שהוטל - קרי, המאסר על תנאי, קנס כספי (שתשלומו החל ביום 11.3.07) והתחייבות כספית שלא לעבור עבירת גניבה במשך 3 שנים. המבקשת עירערה לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (ע"פ 71582/07), ובמסגרת בקשה לעיכוב ביצוע העונש החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב (ביום 9.8.07 - השופט נויטל), כי הוא "מעכב המאסר בפועל עד מתן פסק דין בערעור" (ההדגשה הוספה - א"ר). יצוין, כי תיק זה הועבר לבית המשפט המחוזי מרכז לאחר הקמתו והערעור נדחה שם (ע"פ 2531-11-07).

ה.       השאלה שהתעוררה היא, האם עונש המאסר המותנה שהוטל על המבקשת במסגרת גזר הדין בבית משפט השלום בכפר סבא (ביום 13.2.07) עוכב יחד עם עונש המאסר בפועל בעת מתן גזר הדין או במסגרת החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (מיום 9.8.07), או שמא תקופת התנאי החלה כבר עם מתן גזר הדין, קרי, ביום 13.2.07. נזכיר, כי העבירה נשוא כתב האישום הראשון נעברה ביום 10.7.07 (3 ימים לאחר מתן גזר הדין המשלים), ואילו העבירה נשוא כתב האישום השני נעברה ביום 6.10.07 (חודשיים לאחר ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע שהתקבלה בבית המשפט המחוזי בתל אביב). מחד גיסא, לשיטת המשיבה, שתי העבירות שביצעה המבקשת נעברו בתקופת התנאי שכן שני בתי המשפט (בית משפט השלום בכפר סבא ובית המשפט המחוזי בתל אביב) הורו על עיכוב עונש המאסר בפועל גרידא. מאידך גיסא, טענה המבקשת, כי עיכוב עונש מאסר ללא צוין מפורש שעונש המאסר המותנה אינו מעוכב כמוהו כעיכוב ביצוע "כללי" ביחס לכל רכיבי הענישה.

ו.       בית משפט השלום קבע בענייננו, כי עונש המאסר על תנאי לא עוכב במסגרת שתי החלטות האמורות. הוטעם, כי סעיף 52(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, קובע שתקופת התנאי תתחיל "מיום מתן גזר הדין" כל עוד "בית המשפט לא הורה אחרת"; וכי לפי פסיקת בית משפט זה בהרכב מורחב בפרשת במנוקלר (ע"פ 7510/00 במנקולר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 258, 267-266 - השופטת (כתארה אז) ביניש) ככלל יש לראות בעונש המותנה ובעונש המאסר יחידה אחת, עם זאת, ובהסתמך על סעיף 52(ג) לחוק, רשאי השופט הגוזר את הדין לסטות מן הכלל ולקבוע הוראה מיוחדת. לפיכך נקבע, כי בנידון דידן בחר בית משפט השלום בכפר סבא לעכב את ביצועו של רכיב המאסר בפועל בלבד באופן מובהק, ובכך הפעיל הלכה למעשה את תקופת התנאי השיפוטית מיום גזר הדין - "מכלל ההן ניתן ללמוד על הלאו" (פסק הדין, עמ' 4). חיזוק לכך מצא בית המשפט בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב אשר קבע בשנית, בגדרי הערעור, בהאי לישנא: "מעכב המאסר בפועל עד למתן פסק דין בערעור".

ז.       בסופו של יום נקבע שהמאסר המותנה בן 8 חודשים חל, ונוכח העובדה שהמבקשת עברה שתי עבירות שונות ומאוחרות להטלתו, מדובר בעונש שהינו חב הפעלה. בית המשפט השית על המבקשת את העונשים שצוינו, תוך שקבע כאמור, כי עונש המאסר בפועל שהוטל עליה במסגרת ההליך הנוכחי יחפוף את עונש המאסר המותנה שהופעל (כך שהושתו על המבקשת 8 חודשי מאסר בפועל).

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ח.      בית המשפט המחוזי דחה (ביום 5.9.12) את ערעור המבקשת. במוקד הערעור עמדה - שוב - הטענה, כי עונש המאסר המותנה איננו בר הפעלה, נוכח עיכוב הביצוע כאמור. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקבעו, כי בית משפט השלום אמר את דברו "באופן ברור, צלול, וחד-משמעי, כאשר בית המשפט [החליט - א"ר] כי הוא מעכב את המאסר בפועל בלבד, הרי לזאת היתה הכוונה". בית המשפט המחוזי התייחס לפרשת במנוקלר, וקבע כי אין כל סתירה לאמור שם - אדרבה, האמירה לפיה הנחת המוצא היא התייחסות למאסר כיחידה אחת אלא אם כן הורה בית משפט אחרת, מתיישבת היטב עם ההוראה המפורשת שנתן בית משפט השלום בענייננו. נקבע, כי המבקשת תתייצב לריצוי עונשה ביום 28.10.12.

הבקשה

ט.      כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפניי (17.10.12), ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע. נטען, כי מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינה הפרטי של המבקשת, אשר במענה עליה על ידי בית משפט זה יש משום חשיבות ציבורית כללית. לטענת המבקשת, הפעלת המאסר המותנה אינה כדין ויש לבטלה כדי למנוע עיוות דין; עוד נטען, כי הפעלת התנאי היא שהביאה להטלת עונש חמור על המבקשת בגין עבירה שאינה עומדת ברף העליון של עבירות הרכוש. לבסוף התייחסה הבקשה לנסיבותיה האישיות של המבקשת ולשיקום שעברה בחלוף 6 שנים מאז מעשי הגניבה.

הכרעה

י.        לאחר העיון איני רואה להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 6481/95 ימין נ' מדינת ישראל (לא פורסם). הבקשה הנוכחית אינה מעלה שאלה שכזו, והיא תחומה ליישום ההלכה שנקבעה בפרשת במנוקלר; השאלה המשפטית העקרונית קיבלה מענה שם ובגלגול שלישי אינו נועד לבירור פרטני של השאלה האם וכיצד יושמה ההלכה המשפטית הקיימת (רע"א 385/93 בית נח - בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 221, 222; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט) 632). עם כל ההבנה לחשיבות העניין למבקשת, אין המקרה מצדיק איפוא מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. למבקשת היו שני ימיה הדיוניים, ואין בפיה טענות חדשות שלא נשמעו והוכרעו בערכאות הקודמות. אכן, נפסק בתחום האזרחי למצער, כי ככלל "אין טעויות שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור, כשהן לעצמן, מצדיקות מתן רשות ערעור..." (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שניה, התשס"ח), 215); ואולם, כשמדובר בפלילים בחרותו של אדם, יפה תיקון טעות - אלא שלא היתה כזו בנידון דידן.